עדית שדה

ביטול הבחירות סולל את הדרך לחידושה של המחאה החברתית בקיץ הקרוב. מי שעשוי למלא תפקיד מרכזי בגל החדש של המחאה הם כמובן הארגונים החברתיים. אלה הוכיחו עוד במהלך הקיץ שעבר את תרומתם לעיצוב השיח והמדיניות בנושאי כלכלה וחברה, וככאלה, השפיעו רבות על הציבור ועל הפוליטיקאים. לקראת הקיץ הקרוב, המבחן הניצב בפני הארגונים הוא אפוא לתרגם את כוחם להשפעה ממשית על הסיבוב הבא של המחאה.

הדרך להגדלת השפעתם של הארגונים החברתיים עוברת ביצירת מרחבי השפעה – מסגרות המאפשרות למנכ"לים בארגונים חברתיים לקדם יחדיו סוגיות משותפות. כבר כיום, שיתופי פעולה הם "טרנד" בזירת השינוי החברתי. בעוד שבעבר פעל כל ארגון חברתי בנפרד וקידם את סדר היום העצמאי שלו הרי שבאחרונה מבקשים הארגונים להגדיל את השפעתם על-ידי חבירה לארגונים נוספים. היעד הוא להשיג השפעה רבה יותר באמצעות הקצאת כמות גדולה יותר של משאבים, כושר ארגון, והפעלת מתנדבים לצורך קידום מטרה משותפת.

ואמנם, העבודה המשותפת בקרב ארגוני החברה האזרחית חורגת כיום הרבה מעבר לתיאומים נקודתיים, לעריכת פגישות או לחילופי אי-מיילים. בשנים האחרונות נבנו מספר מרחבי השפעה בקרב הארגונים, אשר ייצרו עבורם כח רב יותר מאשר באמצעות עבודה מצד כל ארגון בנפרד. מרחבי ההשפעה שימשו אף כפורום לסיעור מוחות ולליבון מחלוקות ובסופו של יום הגדילו את השפעת הארגונים על הדיון הציבורי.

דוגמא להצלחת מרחב השפעה כזה היא הפורום לקידום השירות האזרחי-לאומי. הפורום, שהוקם ב-2010 ביוזמת קרן גנדיר, פועל כמרחב משותף לארגונים מעשה, בת-עמי, גוונים, מרכזי הצעירים של הג'וינט, עמותת תפוח ומפעלות חינוך וחברה. פעילות הפורום מכוונת להגדלת מספר התקנים המוקצים מטעם המדינה לשירות של צעירים מאוכלוסיות מוחלשות ולהתאמתם לצרכיהם הספציפיים של אותם צעירים לשם יצירת מוביליות חברתית. כידוע, סוגיות הנשיאה בנטל וחלופה לחוק טל צפויות לתפוס מקום מרכזי בשיח הציבורי ופעילות הפורום עשויה לחזק את השפעת הארגונים על הדיון שיתפתח בחודשים הקרובים.

דוגמא נוספת היא פורום הארגונים לעבודה עם נערות וצעירות בסיכון. לפורום זה חברו החצר הנשית, עלם, תכנית המנטורינג באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת ספיר, ילדים בסיכוי, בעתעמי, קרןגנדיר וקרן רוטשילד קיסריה. הפורום פועל למפות את צרכיהן של נשים צעירות בישראל, לתאם בין השירותים שמעניקים הארגונים החברתיים בתחום, ולפתח את הכלים המקצועיים שעומדים לרשות הארגונים בסיוע לנשים. מרחב השפעה כזה עשוי לתרום להצבת אלטרנטיבה ברורה למדיניות הרווחה של הממשלה כחלק מהמחאה המתחדשת.

יתרון נוסף של מרחבי השפעה הוא בכך שהדבר מחזק את "משולש האחריות" במשק. כלומר, כאשר ישנם מרחבים המתנהלים על בסיס קבוע בשיתוף הם עשויים לחבור לממשלה ולמגזר העסקי כדי לקדם ביחד פרויקטים לשינוי חברתי. לנוכח הירידה בהיקף התרומות למגזר השלישי, פעילות חוצת-מגזרים כזו עשויה להניב פירות לארגונים החברתיים יותר מאי פעם.

כמובן שניהול מרחבי השפעה אינה משימה פשוטה כלל ועיקר. כמו בחברות עסקיות כך גם בחברה האזרחית, מנכ"לים מתקשים לרוב לוותר על סדר היום שלהם או לשתף אחרים בסמכויותיהם. הדרך לשינוי עוברת אפוא ב"החלפת דיסקט". על המנכ"לים החברתיים להפנים את הערך שבשילוב זרועות ולהבין, שהשלם גדול מסך חלקיו. אין דרך להימנע כליל ממחלוקות או ממתחים וגם אין בכך צורך – אך בניית אמון והבעת נכונות אמיתית לפעול יחדיו משתלמות לטווח הארוך.

בימים אלה מתקיימות בישראל תכניות לפיתוח מנהלים בארגונים חברתיים. אלה ממחישות, כי ניתן לבנות אמון בין מנכ"לים לצורך בניית מרחבי השפעה, וכי מנהלים עשויים למקסם את הערך שבעבודה משותפת ככל שישתפו זה את זה בדילמות ניהוליות וילמדו להכיר זה את עולמו של זה. אם נשכיל לפסוע בנתיב הזה, ניצור מרחבי השפעה חזקים יותר, שיסייעו לקידום אג'נדה חברתית לקראת המחאה החברתית הקרבה – וגם לאחריה.

*עידית שדרה משמשת כיועצת ארגונית בשיתופים לקידום החברה האזרחית

אתגרים – דפנה הררי מנכ"ל אתגרים ואהובה ינאי מנכ"ל מתן – משקיעים בקהילה

 דפנה הררי, מנכ"ל עמותת אתגרים : "התכנית עושה פה טלטלה במובן החיובי, טלטלה ארגונית בעיקר ברמה של לקיחת המושכות בתחום ההערכה, שהיה חדש עבורנו, מפחיד ומאיים. התהליך לקח אותנו לעבר "חשיבה אחרת" שיש בה משהו מאד חיובי. יכולנו לסמן מטרה ולחפש איך להגיע אליה. שלי שרון, מנחת הקורס לא ויתרה לנו בשום שלב ולא אפשרה לנו לעגל פינות. היא לא נבהלה מריבוי השאלות והחששות שלנו. למדנו לחשוב בצורה ארגונית מסודרת יותר, להתייחס למבחן התוצאה, להתייחס להיבטים שיווקיים וליעילות."

צוות עמותת "יד רחל" : העבודה האינטנסיבית שעשינו בדקה מה אנחנו באמת רוצים לבדוק ולהעריך בארגון. התמקדנו בקשר שבין התהליך הארגוני לבין התוצאה. שפה שהייתה די זרה לנו התפרשה לצורה של שאלות ברורות שנוגעות לניתוח, מדידה והערכה – והכל בעצמנו. זהו תהליך משמעותי שעשה עבורנו שינוי. בדקנו שוב ושוב עד שנחה דעתנו. חשיבות רבה הייתה לשיתוף של צוות שלם בתהליך. השאלה הדרמאטית מבחינתנו הייתה : מה אנחנו רוצים לבדוק ולצד זה, בדיקת תהליכי השנה הבאה. כל זה הפך לחלק מרכזי בתכנית העבודה העתידית שלנו. תהליך המדידה כולו הפך לכלי אפקטיבי שמוביל אותנו הלאה".

אהובה ינאי מנכ"ל מתן "אנחנו מדברים על בניית חברה אזרחית ועל חשיבות הארגונים החברתיים ומבחינתנו, כל סדר יום חברתי שתורם לחברה הישראלית יש לו ערך ומקום והתפקיד שלנו הוא לחזק את הארגונים החברתיים. היום הזה היה מרגש לא רק בשל הסיפורים והיצירתיות, אלא משום הנושא שבגללו יצאנו לדרך – בניית יכולות ניהול. התחושה שלי, מתוך הסתובבות בין המציגים והאזנה להם, היא כי יש יכולת עצומה בארגונים החברתיים ליצור את המהלכים הפנימיים שישפיעו על החיים של כולנו, מתוך הכוח של פיתוח יכולות ניהול. וזהו התפקיד שלנו במתן לכוון ולסייע להם בזה."

תנו לחיות לחיות – מנכ"ל העמותה יעל ארקין

 

מלב"ב – מנכ"ל העמותה מוטי זליקוביץ עם עינת שוכר ממתן – משקיעים בקהילה

 

מרכז מעשה – אור בנימין, מנהלת תחום שותפויות. צוות עמותת 'מעשה': "בלי שהתכוונו, קרו לנו הרבה דברים מפתיעים. עבדנו יחד בעבודת צוות משותפת וחשובה. גילינו שכל פעם מישהו אחר הופך לדומיננטי ומוביל את תהליך הלמידה, מה שיצר שיתוף ועניין. יצרנו דוחות הערכה פנימיים על מגוון נושאים. התפתחו קשרי חברות יפים תוך התהליך הקבוצתי. הצלחנו להגדיר וליצור בהירות של התחום המוערך. ההתפתחות של התהליך העניקה לנו מבט-על על מכלול התהליכים בארגון ושל התמונה הרחבה יותר, מה ש"פקח עיניים" עבור הארגון כולו. נאלצנו לגלות פתיחות לדברים שלא בהכרח רצינו לשמוע עליהם. למדנו להתמודד עם ביקורתיות. הומור ליווה אותנו לכל אורך הדרך והציל אותנו ברגעים קשים. גילינו שמדובר בתהליך חשוב של למידה במהלכו מגלים דברים חדשים ואין לנו אלא להמשיך להתפתח וללמוד."

כיוונים – מנכ"ל העמותה גידי צור

בימים אלה מתחיל "מתן" בגיוס הארגונים שישתתפו במחזור הבא של התכנית, אשר תפתח בספטמבר השנה. ארגונים המעוניינים להשתתף יכולים לפנות אל טליה חורב, מנהלת מסלול מתן-הערכה ככלי ניהולי, בטלפון : 03-5602121 שלוחה 209 או במייל : Talia@matanisrael.org.il

אילת נבון, הזווית השלישית

מספר ימים לפני פסח החלו זורמים ציטוטים מהתקשורת לגבי התבטאויותיו של שר הרווחה כלפי שני נושאים הקשורים בעמותות. הראשון היה אופן חלוקת החבילות לחג, והשני היה שכר המנהלים. אולם, גישתו של השר כלפי המגזר עוד החלה לפני מספר חודשים (2.2.12)כאשר מעל בימת הכנסת כשהצהיר בגילוי לב את משנתו (מקור: פרוטוקול הכנסת, דיון בנושא סכנת סגירת אל סם):

"יש דבר שמשגע אותי,  מה אנחנו חושבים? שהדבר החשוב זה העמותה. הדבר החשוב זה הארגונים. החשובים הם מטופלים. מה אכפת לי מהעמותות. מה זה מעניין אותי עמותות.  אני צריך לדאוג שהמטופלים יקבלו טיפול, והכי טוב. אז אכפת לי עמותה נפלה או קמה? שייפלו כל העמותות מצדי, אבל  שהמטופלים יקבלו טיפול, שהקשישים יקבלו טיפול, שהנכים יקבלו טיפול, לא צריך עמותות."

.." אז  רבותי, משרד הרווחה הוא לא משרד העמותות, הוא משרד הרווחה. ואם יש שבעה מטופלים, השבעה האלה יקבלו טיפול. אני לא צריך עמותה שתקבל כסף עבור 50 מטופלים כשהיא מטפלת רק בשבעה. זהו. משרד הרווחה מטפל במסכנים, בחלשים, במי שצריך טיפול. הוא לא מטפל בעמותות ".

דברי השר ראויים ביותר, אך הוא, מקבלי החלטות והציבור צריכים להבין, שזכותם של הארגונים לבצע את החזון שלהם, גם אם הוא אינו נראה לשר, או לממשלה, וזכותם לשלם משכורות. כל העמותות הנתמכות ע"י משרדי הממשלה עוברות שבעה מדורי (גיהנום) ביקורת, ושכרם עומד בקריטריונים של החשב, ניהול תקין, רשם העמותות ואחרים. עמותות אחרות שבוחרות לשלם שכר גבוה יותר, בידי הציבור, באמצעות התקשורת וגיידסטאר האמצעים לגלות זאת, להביע מחאה ולתקן זאת.

א.       העמותות הם אמצעי בידי משרד הרווחה להוציא לפועל את יעדיו, כפי שהוא מגדיר אותם, הן בתקציבים והן בניסוח מכרזים.

ב.       העמותות הם אמצעי מינוף פיננסי למשרדי הממשלה, גם כאשר הם נתמכות, הן מגייסות תרומות בכדי להשלים פערים בין הרצוי למצוי. כ- 54% מהתקציב של העמותות הוא ממשלתי, קיבלו עיסקה טובה, 100% שירות בכחצי מהעלות. מי מנצל את מי כאן.

ג.        עמותות הן התאגדות משפטית של אזרחים שהחליטו שלא נעשה מספיק בתחום חברתי/סוציאלי/פוליטי הם מצאו עמיתים שמאמינים כמותם, והתאגדו. זוהי זכות אזרחית דמוקרטית שאינה תלויה ברצון ממשלתי.

ד.       האלכ"רים (ולעיתים הן לא ערים לכך מספיק) הם גופים סוברניים, עם מוסדות נבחרים, מנהלים ואסטרטגית פעולה, וזכותם לאסוף ולחלק חבילות מזון, או כל דבר אחר העולה על רוחן, כל עוד זה לא בניגוד לחוק. מותר להן גם לצלם את זה. הם לא צריכות אישור מאף גורם ממשלתי או אחר.

ה.      משרד (וממשלה בכלל) צריך להימנע מלהתערב במגזר השלישי, ולעשות מאצ'ינג עם קרנות. מאצ'ינג עם קרנות נוטל וגוזל מהעמותות בישראל משאבים. הממשלה כבר לא צריכה לגייס תרומות, עברנו את שלב הקמת המדינה.

ו.         "כחלון מאמין בהחזרת האחריות על רווחת האזרח למדינה" אמירה ראויה (מאמר מערכת הארץ), ועוד יותר מזה, כוונה ראויה לגמרי, אך לא פרקטית או ריאלית בשנת 2012. בעידן שבו מדינות בכל העולם המערבי יוצרות שיתופי פעולה עם המגזר העיסקי והשלישי בכדי להניע תהליכים חברתיים שמגזר בודד אינו יכול להניע, קשה לחשוב שניתן להחזיר את הגלגל אחורנית, ולצפות ולחשוב שהמדינה יכולה לקחת על עצמה את כל נושא הרווחה.

ז.        משרד הרווחה מעולם לא הגדיר לעצמו את השירותים הנקראים ראשוניים שעליו לספק (primary services) לאזרחים, דבר שיסייע לעמותות להשלים במקום להחליף את המדינה, ולספק את השירותים המשלימים (secondary services).

ח.      עמותות השירותים עומדות זו הפעם הראשונה תחת ביקורת ממשלתית, מקום בו נמצאות בדר"כ העמותות לשינוי חברתי. הביקורת יש לקוות, תגבש אותן ותוביל למיסוד של גופי ייצוג ראויים.

ט.      והערה לנזקקים המבקשים לשנות את השיטה ומעדיפים לקבל כרטיסים ו/או תלושים (עפ"י סקר של ידיד). בכדי לגייס מתורמים כסף לקנות את המזון עבורכם, צריך תמונות מוחשיות של חוסר, מזון וגם תורים. זה לא סמפטי ולא נעים, אך זה המחיר (אלא אם משרד הרווחה יטפל בזה, כי הוא לא זקוק לגיוס תרומות, או אולי כן?).

לסיכום של ידיעות, תגובות דעות ופרסומים מהתקשורת לחצו כאן

רונית לוי-זילברשטיין*

בתקופה זו מתכנסים הועדים המנהלים של העמותות בארץ לאישור הדוחות הכספיים (מכיוון שעד חודש מאי ניתן לקבל ניהול תקין).

אך, מה עושה הועד שלכם מעבר לאישור הפורמאלי?

נושא רגיש? ברור! השבוע עוררתי דיון מקצועי בפורומים שונים כששאלתי קולגות מהעולם ומהארץ לדוגמאות של חסמים "מנטאליים" בהם נתקלו בנסיונם לרתום את הועד המנהל לתהליכי גיוס המשאבים של הארגון[1]. כנראה שהשאלה מאוד רלוונטית כי היא עוררה המון תגובות. והנה כמה "חסמים לדוגמא":

• חברי ועד הטוענים שאין להם את הכישורים של גייסי כספים או אנשי מכירות.
• "פחד מכשלון" – חברי ועד "נעולים" בתפיסה שהפניה שלהם לתורם תענה בשלילה, ובכלל תפיסות ערכיות שליליות לגבי גיוס כספים, כגון "שנור" או "צדקה".
• חברי ועד שאינם תופסים מימד זה כחלק מאחריותיו של הועד.
• חברי ועד הטוענים שנבחרו לועד בשל כישוריהם ונסיונם ושאין להם נגישות כלל למשאבים או לרשתות חברתיות רלוונטיות.

אז חשבנו ו… הנה 4 רעיונות לרתימת הועד לתהליך גיוס המשאבים לארגון – ללא גיוס כספים:

1. מי יושב בועד? האם הועד מייצג רשת חברתית רחבה עם נגישות למידע ולמשאבים מגוונים ורחבים (ממשלתיים, מוניציפאליים, קרנות פילנטרופיות, עסקים מקומיים וכד')? 

הפתרון – הוספת/החלפת נציגים ויצירת גיוון מחשבתי וחברתי.

למה? על מנת לעודד מחשבה יצירתית ורב-מימדית והמנעות ממגמות של more of the same. ובנוסף, להרחיב את הרשתות החברתיות של הארגון ובכך את הנגישות לתשומות.

2. האם קיימת תוכנית אסטרטגית לגיוס כספים?

הפתרון – חשיבה משותפת ושיתוף הועד בתהליך גיבוש התוכנית יכולה להוביל ליצירתיות, חדשנות ולרתום אותם לחלק או לכלל התהליך. השיתוף יכול להתבטא מהקמת ועדת משנה לתכנון אסטרטגי ועד בקשה מחבר ועד "רק" לקרוא, להעיר ולהאיר.

למה? להערכתנו, ככל שחבר ועד יהיה מעורב יותר ויהיה חלק מהכתיבה, כך המחוייבות שלו ליישום תגדל.

3. האם יש מנגנון מוגדר לקשר מול תורמים מצד הועד?

הפתרון – מנו שני חברי ועד שתפקידם לשמר את הקשר עם תורמים. גבשו מדיניות בנושא "איך מודים למי" ובאיזו תדירות; שיחה טלפונית, דוא"ל ועד כתיבת מכתב אישי.

למה? לדעתנו, יהיה קל יותר לרתום את חברי הועד לתחזק "הצלחות". אמירת תודה ו"תחזוק" אקטיבי של הקשר מגדיל את הסיכוי ליציבות בקשר ולמימון ארוך טווח, מחד, וממצב גם את חברי הועד כבעלי האינטרסים של העמותה, מאידך.  כאן צריכה להינקט זהירות מסויימת – תרומות משמעותיות הן לעיתים גם אישיות ואין לפגוע בקשר עם התורם אם הוא מצפה להיות בקשר עם אישיות מסויימת או בדרג מסויים.

4. האם יש מנגנון ייצוג לועד מול תורמים בביקור?

הפתרון – "רק ליווי" – בקשו מהועד לאשר החלטה המחייבת כי במידה ומתוכנן סיור בעמותה ו/או פעילויותיה, ביקור, ישיבה או פגישה עם תורמים פוטנציאליים יתלווה אליכם נציג מהועד המנהל. השתדלו להציג את התאריכים מראש וגם לוודא שהועד ממנה "תגבורת" במידה וחבר מודיע ברגע האחרון שלא יגיע.

למה? להערכתנו, ככל שחבר הועד שותף באירוח היא/הוא יתוודעו לתהליך גיוס המשאבים וכל מה שכרוך, יראו שהמפלצת לא כזו מפחידה ו(בתקווה) ירתמו בקלות יותר לתהליכים.

המלצתנו – התחילו בקטן ופשוט. בחרו נקודה אחת ליישום השנה.

למידע נוסף לגבי תפקידי הועד המנהל ניתן להיעזר בפרסומי המרכז למנהיגות מתנדבת על-שם פני וסטיב ויינברג.

מהם חסמים שאתם נתקלתם בהם מצד ועד המנהל? כיצד אתם נעזרים בועד שלכם לחיזוק הקיימות הארגונית?

שתפו אותנו ב – www.layleadership.org.il

*רונית לוי היא המנהלת המקצועית הנכנסת של המרכז למנהיגות מתנדבת על-שם פני וסטיב ויינברג, המכון למנהיגות וממשל (אלכא) ronitl@jdc.org.il

תמונה מתוך מסע סיכום של תנועת "אחריי!" באזור שדה בוקר. צילום: גיורא פנחסי

מאת: גיורא פנחסי, צלם מתנדב

א. למה תמונות?

כשאנחנו מדברים, איננו מתכוונים סתם כך לייצר סוג של רעש בכדי למלא בו את החלל. למילים שלנו יש מטרה, וכך בדיוק יש גם לצילומים! חלק לא קטן (כמחצית!) ממקבלי-ההחלטות, מהתורמים ומהמתנדבים שלכם מושפע קודם כל ע"י אלמנטים ויזואליים ורק אח"כ באות המילים, אם בכלל. מה שנכון למשל לפרסומות, לתמרורים, להופעות מחול וכו' איננו ברור משום מה לתקשורת במגזר השלישי.

לצילומים יש כמובן תפקיד ברור במודל התקשורת, בדיוק כמו למילים (חשיפה, הסברה, השפעה, מעורבות והנעה לפעולה) אבל  לתמונות יש כמה וכמה יתרונות כמו למשל:

צילום איננו רק טענה שבדיבור ("אנחנו עושים כך וכך"), אלא גם ההוכחה לעשייתכם

צילום טוב יכול לקחת גם עשייה בסיסית (כזו שעוד 15 עמותות עושות בדיוק כמוכם) אבל "לצבוע" ולשדר את זה באופן מיוחד וייחודי רק לכם, תלוי בעיקר בצלם.

הצילום הוא שפה חוצת גילאים, דתות, תרבויות, שפות, השכלה, וותק בארץ… ולכן ניזקק להרבה פחות מאמץ בכדי להגיע בעזרתו לשכבות אוכלוסיה שונות .

ב. "אצלנו כבר יש תמונות"

אינני מכיר הרבה עמותות בישראל (בעולם יש יותר ויותר) שבאמת מבינות ונותנות מקום מרכזי ומקצועי לצילום בתמהיל התקשורת שלהן. מצד אחד, הצילום הדיגיטלי ורשתות חברתיות כמו פייסבוק מפתים אותנו להעלות מה שיותר צילומים לאוויר, כמעט בלי סינון, אבל מצד שני (או אולי זה מאותו הצד?…)  גם אם סיננתם והעליתם רק תמונות נבחרות אז בד"כ זו תהיה קבוצת אנשים שעושים משהו ביחד, או בניין יפה שטובל בירק ובפרחים, או אולי כמה חוסים במפגש שמצולם כולו מאחור כי "אסור לחשוף פנים"…

אז נכון, עשינו מה שכולם עושים, אבל בדרך כנראה שכחנו כמה דברים חשובים:

לא כל תמונה "שווה אלף מילים"; תמונה איננה קישוט, יש לה תפקיד והיא איננה צריכה להיות "מקסימה", או "מדהימה", או "אמנותית", אלא "בסך הכל" להיות תמונה נכונה!

"תמונה נכונה" צריכה קודם כל לתמוך במטרות העמותה ו/או בפעילות שאתם מצלמים, אבל היא חייבת להיות גם מאד איכותית – טכנית וצילומית. לא כל מי שאוחז במצלמה הוא "צלם" ולא כל מה שמוציא תמונות זו "מצלמה" ראויה! חפשו צלם עם נסיון בתחום שרצוי לכם (פורטרטים, אירועים, בעלי-חיים, רחוב, קהילה… כל דבר כזה מחייב התמחות ולפעמים אפילו ציוד שונה), עם ציוד-צילום רציני (מצלמת DSLR כמינימום) ואל תתביישו לבקש קישור לתמונות ולאמר "לא תודה" אם זה לא מתאים לראש שלך!  

חישבי על מטרות הצילום; מה רוצים להשיג בעזרתו ואיפה בדיוק תשתמשו בתמונות בכדי להגיע לאנשים הרלוונטיים, והגדירו זאת מראש לצלם/ת שלכם! כך גם תוכלו לסנן אח"כ ביתר-קלות את מאות הצילומים שתקבלו – מול המטרות שהגדרתם, ואפילו ייקל עליכם להגדיר את גודל הקובץ הנדרש לכם – לפי סוג השימוש; לאינטרנט, לדפוס, לצורך הדפסה גדולה באחד הירידים וכו'. 

 חישבו כל הזמן במונחי "במה אנחנו שונים" ואת זה נסו לבטא באמצעות הצילום; את השונה, המיוחד, את הדברים שמבדלים אתכם מכל האחרים!

ג. בתעכל'ס, כשמצלמים…

לצלם מרחוק, בכללי, כאילו זה נוף? נכון רק לעיתים רחוקות, רק אם חשוב לך להדגיש את כמות המשתתפים ואת היקף הפעילות, אחרת עדיף תמיד לצלם קרוב ומבפנים.  

"קרוב ומפנים" איננה רק הגדרה טכנית, אלא גם נפשית; הצלם חייב להיות מעורב גם  בעשייה ובאנרגיות שמסתובבות בשטח; לסחוב ולצבוע, לגעת בדברים, להבין את הסביבה ובעיקר להרגיש את האנשים הרבה לפני הצילום. מסיבה זו גם רצוי שאותו אדם יצלם את האירועים שלכם לאורך זמן, מה שגם מבטיח תמונות שונות אבל באותו סגנון.

צלמו בעיקר עשייה והבעות, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים אבל מעניינת ומסקרנת. למשל:

פרוייקט צביעה אפשר לבטא גם בצילום מקרוב (איכותי ומדוייק!) רק של יד אוחזת במברשת; פוקוס על נקודת החיבור בין הצבע לשערות המברשת ייתן כיוון אחד (גם צבע וטקסטורה יכולים להביע המון, לא רק פנים או חיוך) והתמקדות ביד עצמה ובאחיזתה (אצבעות מתוחות, כתמי צבע…) תיתן אפקט שונה לחלוטין.

בתוך קבוצת אנשים רצוי להתמקד בפנים של אחד/אחת המשתתפים בלבד, כשכל השאר מה שנקרא Out Of Focus או "עומק שדה" קטן. הפנים האלה הם שיתנו את הדגש על מה שחשוב לכם: מאמץ, חיוך, ריכוז, מוגבלות, קהילה מסויימת וכו'

לצלם בעמידה, בגובה המצולמים, יתן אולי תמונה נכונה אבל משעממת… נסו לחשוב כמו תינוק בעגלה, או נמלה שכרגע יצאה מהקן, או כדור-הרגל בו משחקים… שיכבו על האדמה, טפסו על עץ, צלמו דווקא מול האור (כי אמרו שאסור!…)…. מרבית התמונות אולי תידפקנה אבל למי איכפת? אנחנו הרי מצלמים דיגיטלית ואפשר תמיד למחוק (בבית על מסך גדול, לעולם לא בשטח!) אבל מה שייצא טוב יהיה שונה ומעניין…    

אם יש לכם מצלמה סבירה שאינכם מפחדים לסכן, אל תהססו לתיתה בידי מי שבדרך-כלל אנחנו מצלמים, גם אם לא צילמו מעולם! תנו מצלמה בידיו של ניצול-שואה בן 90, בידיהם של בעלי מוגבלות שכלית, נפשית או גופנית, תנו אותה לכמה דקות לילד שאפילו לא ראה מצלמה או למשפחת עולים שלא מבינה מילה ממה שאתם אומרים… רק תסבירו להם איפה לוחצים, תקנו אותם פעמיים-שלוש כמיטב יכולתכם, וכבר עשיתם מצווה, העצמתם מישהו, ואולי אפילו תזכו לראות ולהראות איך דברים באמת נראים -  הכי מבפנים שאפשר! 

קצת מוזר לי לכתוב על צילום בלי להראות צילומים, לכן אוסיף תכף כמה קישורים למי שמעוניין להיכנס לכמה דוגמאות ואולי גם לקחת משם רעיונות.  בהצלחה!!   

גיורא

ידיעה עיתונאית על פרוייקט "פרחי צילום" עם אינטל בקרית-גת (רק הצילומים שלי)  5.12.2011

http://www.megapixel.co.il/news/archive/25000

מאמר שלי על צילום-בהתנדבות ב"קבוצת שורשים"  16.10.2011

http://www.megapixel.co.il/personal-angle/archive/23555

מאמר שלי על צילום-בהתנדבות בביה"ס לתכשיטנות ABSchool 1.9.2011

http://www.megapixel.co.il/personal-angle/archive/22414

(English) Article in "Scoop.it" about Photo-Volunteering & "Yahad" Example:

http://www.scoop.it/t/photo-volunteering

 אלבומי התמונות שלי ב"פליקר":

http://www.flickr.com/photos/giorap/

 ניר שריג- מנכ"ל עמותת המודל החברתי ישראלי

בנאומו של חיים נחמן ביאליק  בקונגרס הציוני הי"ב בקרלסבאד, לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא מתאר ומשבח את המהפכה החברתית של בני העלייה השנייה והשלישית:

 "… הננו עדים לחזיון היסטורי גדול: בניהם ובני בניהם של חנונים ותגרים וספסרים ומלמדים ובטלנים נוהרים, מתוך סכנת נפשות ממש, בידיים פשוטות ובעיניים צמאות, לארץ חזונם.  הם מתגוללים בדרכים, רעבים ויחפים, מקצתם מומתים גם בידי רוצחים, הם עולים ונמשכים לאותה ארץ  רחוקה לעבוד בה עבודת פרך במשך ימים רבים, חדשים ושנים, למען היותנו יסוד עובד ופועל בעולם!"

אם אפשר לעבור מאורח חיים  של "סוחרים" לאורח חיים  של "פועלים" מדוע שלא יהיה ניתן לעשות את הדרך ההפוכה? בימי העליות הראשונות נדרשו בניהם של "סוחרים" לשנות דפוסי חשיבה והרגלי החיים ולהמציא את עצמם מחדש כ"פועלים". ואכן, במאמץ גדול ובתמיכה של התנועה הציונית הם הצליחו בכך. כיום, נדרשים בניהם של מי, שבעל כורחם, הפכו לפועלים ועובדי כפיים לחשוב ולפעול באופן "עסקי".

עשרים ושבע שנים חלפו  מאז "מבצע משה", ומצבם של הישראלים יוצאי אתיופיה בכי רע. לאחרונה התבשרנו כי בני הקהילה האתיופית נמצאים בתחתית סולם מקבלי השכר בחברה הישראלית.

מעליות קודמות אנו למדים כי כל עליה חדשה משלמת את מחיר הקליטה, לפני שהיא משתלבת בחברה הישראלית. במקרה של העלייה מאתיופיה נדמה שקליטתם של העולים אינה משתפרת, נהפכו, אנו עדים לתהליך של התרחקות מתמדת בין בני הקהילה לשאר החברה בישראל. מגמה זו דורשת הסבר, לאור תהליכים שלכאורה היו צריכים לבשר על השתלבות בחברה הכללית, שכן בשנים האחרונות מספר ההולך וגדל של צעירים ממוצא אתיופי מצליחים לרכוש תעודת בגרות ותארים אקדמיים, צה"ל מציג בגאווה אחוזי גיוס  גבוהים של צעירי העדה. אף על פי כן, רבים מהצעירים הללו אינם מאמינים ביכולתם להתקדם במעמדם הכלכלי והחברתי אל מעבר לנקודת הפתיחה שהעניקו להם הוריהם. התסכול גדול במיוחד אצל אותם צעירים, העומדים בדרישות נורמטיביות בסיסיות של החברה, ולמרות זאת מוצאים את עצמם  בעמדת המאבטח או הקופאית. שוב ושוב מקומות עבודה פרטיים וציבוריים נמנעים מהעסקת צעירים ממוצא אתיופי ובכלל זה משכילים ומוכשרים. בתקופה האחרונה נחשפות בתקשורת הדעות הקדומות, ובמקרים רבים גם ביטויים של גזענות בוטה. הגילויים הללו מעצימים עוד יותר את התחושה הקשה של בני העדה, וממחישים להם את "תקרת הזכוכית" שיצרה עבורם החברה.

קבוצות "מוחלשות" זקוקות לסולמות של מובּילִיות חברתית על מנת להתקדם. מקובל לחשוב שהשכלה איכותית סוללת את דרכו של האדם להצלחה, אך כאמור במקרה דנן, תואר אקדמי אינו מהווה ערובה להשתלבות בתעסוקה. ההשתלבות בצה"ל, גם היא אינה מעניקה באופן אוטומטי כרטיס כניסה למרכז ההוויה הישראלית. התארגנות פוליטית אף היא אינה יכולה להוות סולם להשתלבות אפקטיבית,  בשל המספר המוגבל של "מנדטים אתיופיים". לכאורה תחומי הספורט והתרבות עשויים גם הם להוות סולם בעל ערך. למעשה זהו פתרון המתאים למעטים,  שהרי לא כל צעיר ניחן בכישרון הספורטיבי של ברוך דגו או בכריזמה הבימתית של מסקי שבירו.  השאלה שצריכה להישאל היא, היכן, אם בכלל ניתן למצוא סולמות  נוספים?

הסולם העסקי  
הסולם העסקי אינו חדש. רבים מבני העליות הקודמות נעזרו בו בכדי לקדם את עצמם כלכלית וחברתית. המסחר הזעיר, מכולות, חנויות בגדים, כמו גם קבלנות בניין, סיטונאות ותחומי ייצור תעשייתי שונים אוישו ופותחו על ידי מי שהוא או הוריו עלו ארצה חסרי רכוש וקשרים כלכליים וחברתיים. חלקם אף פרצו לעשירונים העליונים, ואף למאיון ולאלפיון של עשירי המדינה: יצחק תשובה, שלמה אליהו, רמי לוי, יגאל דימרי, צדיק בינו האחים אדרי, אלה רק חלק מהשמות ש"מככבים" במדורים הכלכליים. מעמד כלכלי כפי שראינו בתקופה האחרונה מהווה גם בסיס השפעה פוליטי וחברתי.

בעולם העסקי, חשובים הקשרים החברתיים ורצוי להיות גם בעלי הון עצמי, ואולם  בשורה התחתונה, אם יש לך סחורה או שרות טובים להציע, יהיה מי שיקנה אותם, גם אם צבע עורך, המבטא שלך ומנהגיך שונים משלו. והנה, על אף הפוטנציאל הגלום בתחום זה, נראה שבישראל כמעט ואין בנמצא כיום סוחרים, קבלנים, ויזמים עסקיים יוצאי אתיופיה.

יהודי אתיופיה, בניגוד למעמד הסוחרים של מזרח אירופה וארצות ערב, בא מארץ חקלאית לא מפותחת, שבה הבעלות על הקרקע נמנעה על פי חוק. במשך התקופה שקדמה לעליות הגדולות לישראל נשלטה אתיופיה על ידי משטר מרכסיסטי שדיכא התפתחות עסקים ובעלויות פרטיות. הנסיבות הללו, יצרו תנאים שהקשו מאוד על התפתחותו של המסחר כעיסוק מרכזי בקרב בני הקהילה באתיופיה. למרות זה יש לסייג ולציין כי היו גם עולים שהצליחו, עוד באתיופיה, לשפר את מצבם הכלכלי באמצעות בעלות על קרקע ומסחר. אך כשהגיעו  הללו מותשים וחסרי כל לישראל, הם לא קיבלו הזדמנות מעשית למימוש הפוטנציאל  היזמי שלהם והם נאלצו להסתפק בתעסוקה  כשכירים.  על הרקע הזה, יש מקום להעלות את השאלות הבאות: כיצד מרחיבים את תמונת העתיד האפשרי של בני הדור הצעיר בקהילה, כך שתכלול בתוכה גם את העולם העסקי? האם אפשר לחולל מהפכה בחשיבה, בתרבות ובהרגלי התעסוקה של בני עולים חדשים? בוודאי שניתן, ויש לכך, כפי שאמר חיים נחמן ביאליק בקונגרס הציוני הי"ב בקרלסבאד, עדות היסטורית. 

פיתוח  תרבות עסקית בקרב בני הקהילה האתיופית בישראל
צו השעה, וחובתנו כלפי העלייה האתיופית, הוא פיתוח התרבות העסקית בקרב בני הקהילה בישראל. חשוב לציין שאין הכוונה לעוד פרויקט ל"כיבוי שריפות" חברתיות הממוקד במשפחה נזקקת או בשכונה במצוקה. גם לא בחלוקת "תרומות", כגון ספרים, מזון או "מחשב לכל ילד". ברצוני להציע מהפכה כוללת בחשיבה ובהתנהגות. התוצאה הסופית של המהלך צריכה להיות היווצרות שכבה של עצמאים, בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים ואנשי עסקים בני הקהילה האתיופית. יהיה זה מוגזם לצפות שכל הצעירים מהקהילה האתיופית  יהפכו לאנשי עסקים. השאיפה היא להרחיב את המבחר המעשי של אפשרויות התעסוקה ובכך להשפיע על התמונה הכוללת ביחסים בין הקהילה האתיופית לשאר החברה בישראל.  המטרה צריכה להיות שכל מי שירצה לבחור במסלול עסקי יקבל הזדמנות אמיתית. והעיקר, שיהיו מי שירצו בכך.

 כדי שמהפכה זו תתרחש נדרשים להתקיים התנאים ההכרחיים הבאים:

שאיפות וחלומות- אין הצלחה עסקית ללא אמביציה להצליח. יש לחשוף את בני הקהילה לסיפורי הצלחה, ולחשוף אותם לעסקים פעילים בסביבתם. יש מקום לכך שההורים ומנהיגות העדה יעודדו אות הצעירים ואת כלל חברי הקהילה להגשמה בעולם העסקי.

כלים ומיומנויות- העולם העסקי דורש ידיעת השפה העסקית, מיומנויות בתחום השיווק, החשבונאות, התפעול ועוד. יש לפתח חוגים, סדנאות ותוכניות לימודים בתחומים אלה. אפשרות נוספת היא לשתף את הילדים והנוער בפרויקטים בסגנון "יזמים צעירים".

הזדמנויות- עסקים הם העולם של ניצול הזדמנויות. ההזדמנות לרכוש ניסיון, ההזדמנות להשקיע, ההזדמנות למכור. הזדמנויות אינן ניתנות באופן שווה לכל. האמרה העממית "כסף נדבק לכסף" אינה ניתנת לביטול. גם הקשרים החברתיים והעסקיים (Networking) מהווים תשתית חשובה להצלחה עסקית. מכיוון שכסף וקשרים הם משאב נדיר בעדה האתיופית, הרי שיש צורך להנגישם,  באופן יזום, על ידי מי שמחזיק בהם, כלומר המגזר הציבורי ובעיקר הקהילה העסקית. וניתן כמובן, גם לגייס את עזרת יהודי העולם לטובת המשימה.

לא כאן המקום להציג תוכנית שלמה ומפורטת להגשמת הרעיון. תוכנית כזו צריכה להיווצר בכוחות משותפים של נציגי הקהילה האתיופית, הממשלה והמגזר העסקי. האם תוכל תוכנית זו להוות "סולם" משמעותי במהלך הכולל של חילוץ בני העדה מהמקום הנמוך שבו הם נמצאים? אני מאמין שכן. שהרי כבר אמר פיטר דרוקר, מהוגי הדעות הנחשבים בעולם העסקי: "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא להמציא אותו". 

* ניר שריג, דוא"ל: nirsarig45@gmail.com  עמותת המודל הישראלי   

אילת נבון*

כפי שציין לאחרונה דר' מייק נפתלי, מצב התנדבות בישראל מאפיין מדינות תת מפותחות וזאת בשל התשתית המקצועית חלקית ביותר, חקיקה לא עודכנה עשרות שנים, מחקר מצומצם ביותר, בסיס נתונים מוגבל, כספים לחדשנות ופיתוח מצומצמים, רישות הבין ארגוני רווי תחרותיות ועוד. 

אולם, כפי שקורה בתהליכים חברתיים אשר אינם צועדים בתיאום עם הפוליטיקה הארגונית. הגיעה ההתנדבות למרכז הדיון הציבורי הישראלי משלוש זוויות שונות,אשר מבטיחות לשנות את הערך שהחברה מעניקה להתנדבות, באמצעות תרגום הפעילות למונחים של תועלת אישית ושווי כלכלי, שני מרכיבים הנמצאים בלב המהות הקיומית. 

שירות אזרחי, חוסן לאומי וחברתי, תועלת אישית והפאן הכלכלי
בראיון שערכתי לפני מספר שבועות עם מנחם וגשל משנה למנכ"ל משרד הרווחה, על הציפיות של הממשלה מהמיזם החדש, הופעתי לגלות שלמעשה לא צפויה בעיה לקבל תמיכה כספית מהאוצר בנושא ההתנדבות, כל עוד הסיבות והנסיבות מנוסחות כנדרש, שכן הממשלה רואה בהנעת אזרחים לפעול במישור החברתי ללא קבלת תמורה, כמשאב לא מנוצל וכחלק מהחוסן החברתי שיש לפתח אשר לו יש תרומה כלכלית למדינה ישראל, ואת גורמי האוצר, לא תהיה בעיה אמיתית לשכנע לשחרר תקציבים בכדי לתמוך בפעילות שלה מכפיל (רווח) תועלת כה ראוי. 

בערב עיון שנערך לפני מספר שבועות באוניברסיטת ת"א להצגת דוח האו"ם על מצב ההתנדבות בעולם וערכי ההתנדבות הדו"ח הרחיבה מוריאג הנדרסון סמנכ"ל  מחלקת השלום ב- UNV על חשיבות ההתנדבות ככלי מרכזי בקיומם של ערכים בסיסיים של החברה האזרחית במדינות דמוקרטיות, הדוח מציע מספר נקודות התיחסות, ביניהן שימוש בהתנדבות כפלטפורמה לפתיחות חברתית, לקידום פלורליזם וקבלת השונה והאחר, לפיתוח חוסן חברתי ורגישות תרבותית, להבטחת זכויות אזרחיות וזכויות חברתיות. ההתנדבות בנקודת הראות של האו"ם, אם כך, היא אמצעי לרווחה אישית, קהילתית וגלובלית. 

מחקר חדש, שפורסם לאחרונה,  שביצעה חברת הייעוץ הכלכלי עדליא עבור הפורום לקידום השירות האזרחי לאומי, מכמת את הערך של השירות הלאומי עבור הפרט והחברה. הערך הכלכלי העודף לא מתקבל משנת השירות עצמה, הסבירו, אלא מתרומת המשתתף לתוצר במהלך חיי העבודה (ערך זה מתחיל להיווצר מיד בתום תקופת השירות). לפיכך, קובעת עדליא, "נכון להתייחס לשירות הלאומי כהשקעה המצמצמת משמעותית את התלות של אוכלוסיות חלשות במשאבי המדינה, ואת הצורך להשקיע בשלבים מאוחרים יותר בפעילות שיקום. עבור השקעה של 43 אלף שקל בממוצע למתנדב, המדינה יכולה להרוויח 200-500 אלף שקל על פני חייו של אותו מתנדב". 

הגורם המשותף היחיד, כך עולה, בין שיח הציבורי והשיח המלכ"רי, על נושא ההתנדבות הוא המונח עצמו.  השיח שניהלו ארגוני החברה האזרחית,  מנותק מהשיח הציבורי. האחד, מדבר על מתנדבים כאמצעי סיוע למכלול בעיות חברתיות, ושווי שעות ההתנדבות מאוזכר בו פעם בשנה בעת כתיבת הדוח השנתי ע"י רואה החשבון. השיח הציבורי מתמקד ביכולות האוניברסליות של ההתנדבות לקדם ערכים בעלי חשיבות לאומית, מיצוי יתרונות ההתנדבות ברמת הפרט המתנדב, והערך הכלכלי של הפעילות עבור המתנדב.

הניתוק בין שני עולמות התוכן מחליש מאוד את ארגוני החברה האזרחית האמונים על הובלת נושא ההתנדבות, ואשר ממענים לעשות זאת, תוך הצמדות ודבקות לפאן הביצועי של ניהול המתנדבים ובכך מותירים את הזירה של הובלת התחום בידי ארגונים שההתנדבות אינה עיקר פעילותם אך מזהים הזדמנות, יועצים ארגוניים, יועצים בכלל, פוליטיקאים ופקידות ממשלתית.

—————-
*אילת נבון מנהלת את אתרי הזווית השלישית  התנדבות וכספים ועמותות eilat at zavit3.co.il

 * עופי זיסר
בכתבה של תומר ולמר ב YNET  שפתחה את שנת 2012 התוודיתי לראשונה לכך ש"סטודנטים באוניברסיטת ת"א זועמים על הדרישה לכתוב מכתב תודה לתורמים שמימנו את המלגות שלהם". אחד מהם אף השכיל ואמר ש""זה מוזר מאוד שמוסד אקדמי אשר דוגל בחופש ביטוי וחשיבה עצמאית דורש מהסטודנטים שלו לכתוב מכתבי תודה".

זו עובדה ידועה וכואבת שהיקף התרומות מחו"ל לישראלים הולך ומצטמצם.  יש האומרים שהסיבה לכך היא המיתון הכלכלי המתמשך, יש האומרים שהסיבה היא ההחלטות המדיניות השנויות במחלוקת של ממשלות ישראל בשנים האחרונות.   יש האומרים שזו ההתבוללות של יהדות התפוצות שאחראית לכך.  סיבה נוספת שאנו נוטים להתעלם ממנה היא החוצפה הישראלית שמשתקפת בדעות הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. 

אני מציעה לכל סטודנט ש"דוגל בחופש הביטוי וחשיבה עצמאית" לבחור לא לקבל מלגה. נקודה.  כל סטודנט המקבל השתתפות במימון לימודיו חייב להבין שיש חוזה בין נותן ומקבל.  סטודנט המקבל מלגת פר"ח מחוייב בפרויקט חונכות.  סטודנט המשתתף בתכנית שגרירי רוטשילד של קרן קיסריה מחויב אף הוא להתנדב בפרויקטים חברתיים חינוכיים. סטודנט המקבל מלגה מתורם מחויב לומר תודה.  זה חוזה הבנוי על נימוסים והליכות בסיסיים.  הנותן מושיט יד לעזרה והמקבל אומר "תודה".  זה כל כך פשוט. לא כפייתי, לא פוגע בחופש הביטוי, לא מעליב.  סתם נימוס אלמנטרי. 

את דרכי בעולם הפילנתרופיה התחלתי ב 1998 כשהתקבלתי לעבוד בקרן משפחתית פרטית בלוס אנג'לס.  ביומי הראשון, בישר לי נשיא הקרן שלא אעז להמליץ שהקרן תממן פרויקטים בישראל.  הנשיא, כמו רוב חברי הועד מנהל באותם ימים, היה יהודי חם ופרו-ישראלי.  הסיבה לתחושותיהם היתה עלבון קשה מניסיון העבר.  שנה לפני שהתחלתי לעבוד בקרן החליט הועד מנהל לתרום שני מענקים למוסדות אקדמיים בישראל, וזה למרות שמטרתה המוצהרת של הקרן היתה לתרום לארגונים בקליפורניה.  הקרן העניקה 50,000$ לאוניברסיטת תל אביב ו 50,000$ לאוניברסיטה העברית.     הנהלת הקרן לא קיבלה מכתב תודה או דו"ח על השימוש בכספים משתי האוניברסיטאות.  כלום מלבד קבלה. 

אני שמחה לדעת שכשני עשורים מאוחר יותר השכילה הנהלת האוניברסיטה להוקיר תודה ואף להכריח את מקבלי המתנה לכתוב מכתב.  זה בהחלט חינוכי להכריח את הדור שגדל על "השנור" לעשות את מה שבשאר העולם נראה נכון וטבעי. 

* עופי זיסר מלווה תורמים, קרנות ועסקים בהשקעות החברתיות שלהם, מסייעת במיפוי ומחקר, תכנון אסטרטגי, ניהול הפורטפוליו החברתי, וייצוג התורם. בעברה ניהלה את המרכז לפילנתרופיה בשיתופים, ועבדה בקרנות ישראליות ואמריקאיות.  offi@zisser.us

צביקה ארן*
אני מתנצל בפני עמותות "בקול", "רוח טובה", "בזכות", "אלול" ורבות אחרות שפנו אלי בזמן האחרון וביקשו שאצביע. פעילות כולן קרובה לליבי, אבל האצבע שלי סירבה להשתתף במחול התחנונים שאירגן שוב בנק לאומי. לא תמכתי באף ארגון כדי שאולי יזכה במספיק אהדה ובכמה עשרות אלפי שקלים. ולא בגלל פרשת "אם תרצו" שהביאה לביטולו של הפרויקט. הסיפור הצדדי בעיניי רק הציף את הקושי שבכל הפרויקט המדושן וסייע בביטול ה"יישחקו הנערים" לפני הגבירים.

"בישראל פועלות עשרות אלפי עמותות. מרבית העמותות… במטרה לסייע לנזקקים… מתקשות להגיע לתודעת הקהל הרחב ולגייס את האמצעים הדרושים…", כתב הבנק בהודעתו. אמת לאמיתה. בארץ כמה אלפי ארגונים שהם נֵטוֹ יוזמה ברוכה מהשטח. תקציב אפסי. כוונות בשמיים. לב רחב וחשבון בנק מכווץ. חלקן חולשות על נישות הזוכות לתמיכה ממשלתית כזו או אחרת, חלקן חברה אזרחית טהורה ונטולת גיבוי. אלה גם אלה מתקשות בהשגת משאבים הדורשים מערכת גיוס משומנת ושיטתית מול תורמים בחו"ל ובארץ (אנחנו לא כל כך נדיבים בישראל כמו שאנחנו נוטים לחשוב). לרוב הכסף הנוסף נותן להם אוויר, השלמה של המשאבים המוגבלים שהמדינה מעמידה, הזדמנות ל"כסף לא צבוע", מרחב ליזום ולהרחיב.

והנה לכאורה סיכוי קל לקבל למעל 200,000 ₪ והבטחה לתהילה בקמפיין ציבורי מתוזמר. והעמותות נעמדות דום. בעצם נכנסות לוויברציות. למול המבצע המייטיב של הבנק הגדול (באמת) במדינה, העמותות הקטנות הללו שמשוועות למשאבים פִרְפֶרוּ כמו עכברים במעבדה רק כדי להשיג עוד LIKE. מהצד של בנק לאומי זו בהחלט כוונה טובה והגדלת חשיפה – מהצד של העמותות זהו מאמץ מביך ומשפיל. גוררים באף את העמותות המיובשות למשחק עסקי מלוכלך וגוזלים זמן מהעבודה החשובה, אותה רוצה לקדם בעצם בנק לאומי. לכאורה, מלאכת רתימה לגיטימית ופשוטה יחסית של השגת תמיכת גולשים וציבור רחב – בפועל זוהי מערבולת היסטרית של לחצים על קהל שבוי פחות או יותר והשקעה עצומה של זמן ומשאבים. כמו בכל גיוס משאבים שהופך כיום לגס, חושפני ווולגארי יותר ויותר. סביר שממבצע כזה לא נולדת לעמותות "הכרה ציבורית" רק הקאה ציבורית. לפחות מותר היה להצביע יותר מפעם אחת ולא הכריחו אותנו להחליט אם ילדים עם תסמונת דאון חשובים יותר מילדים עם שיתוק מוחין.

אפשר כמובן לתקוף את השיטה כולה שמאפשרת לבנק להרוויח מיליארדים מעמלות מאיתנו משקי הבית – ולהחזיר לנו 30 מיליון כתרומה לקהילה בשנה כדי להתהדר ברגישותו החברתית. אבל זהו המנגנון. עלויות הפרסום של "המתן בסתר" גבוהות לעתים מהנתינה עצמה, אבל מי אנחנו שנגזול מעוד ארגון ופעילות ברוכה מלקבל את מעות הבנק (תמורת לוגו, תמונת יח"צ וגזירת סרטים)?

אני מעדיף למקד את הביקורת ברעיון. אפשר היה לחשוב על דרכים כנות ויצירתיות יותר של הבנק – כמו גם של חברות עסקיות אחרות בארץ – כדי למנף ארגונים, להגביר את החשיפה וגם להעביר אליהם תרומות בסופו של דבר. לדוגמא, ייקח בנק לאומי את אותן 139 עמותות שנרשמו למיזם (פחות אחת אולי) ובמשך השנה הקרובה יפרסם את כולן במקבצים בתחתית המודעות שלו, בסוף כל פרסומת שלו לשנייה, על כל דף חשבון שמשוגר אלינו, על כוסות הנייר שמגישים ללווים מזיעים בפגישות, בכניסה לכל סניף. אין עלויות כמעט. לא שני מיליון ולא עלויות פרסום חדשות כדי להשוויץ. וגם יחלק שני מיליון שקל ללא עלויות נוספות של יחסי ציבור. אולי באמצעות החלטה של לקוחותיו, אם יתקשה להיפרד מאווירת ה-REALITY. אבל לְמה כל הטררם ? אם לא כדי לגזור קופון. לא של העמותות. של הבנק…
אם כוונת הבנק באמת כנה – שלא יקפל את הדגל ובגלל כמה לחצים פוליטיים יאייד את כוונותיו הטובות. שיחזור למטה ולסניפים וימצה את היכולות הגדולות שיש לו לעזור, עם קצת יותר צניעות אולי.

*צביקה ארן, מרצה באוניברסיטת בן גוריון למדיניות ציבורית כלפי המגזר השלישי. מייסדהּ ומנכ"להּ הראשון של מידות – ארגון לדירוג עמותות. יועץ לפילנתרופיה וליזמים חברתיים. איש גל"צ בעבר. מתגורר באליאב, בצפון הנגב.

ראובן דרבסי, מנכ"ל בית לכל ילד                  

עמותת "בית לכל ילד בישראל" מפעילה תכניות בתחום הרווחה בכלל ובתחום של ילדים בסיכון ומשפחותיהם בפרט ואני משמש כמנכ"ל העמותה. העמותה מעסיקה 35 עובדים סוציאליים בתפקידים חשובים ומגוונים במרכזי חירום לילדים בסיכון,בפנימיות  ובמועדוניות טיפוליות.
שכרם הברוטו הממוצע הינו בסך 6,000 ₪  למשרה מלאה ומדובר על עובדים אשר לרובם יש ותק וניסיון טיפולי. הם מטפלים בילדים , בהורים , בקשר עם מורים בבתי ספר ועם עובדים מקצועיים בלשכות הרווחה.
עבודתם אינה מסתיימת "בסוף המשמרת" כי אם הילד עדיין בוכה בסוף המשמרת הם נשארים להרגיעו. העמותה מתוקצבת לפי תעריף לכל ילד מטופל , בהתאם למודלים התקציביים של משרד הרווחה. 

… אני מתבייש פעם ראשונה כי מודלים אלו , המבוססים על השכר המוסכם במגזר הציבור, אינם מאפשרים לעמותה לשלם שכר גבוה והולם יותר. התעריפים אינם כוללים כיסוי  לשעות נוספות ,להוצאות רכב , לקרן השתלמות ולהוצאות טלפון. 
העמותה מצליחה לגייס תרומות כדי לכסות חלק קטן מהמרכיבים הללו אך רובם נשארים ללא כיסוי. התורמים אינם מבינים ( ובצדק ) למה אנו מבקשים מהם לממן הוצאות בסיסיות של שכר עובדים…. אני מתבייש פעם שנייה , כאשר אני רואה את אי ההסכמה  במשרד האוצר  להכליל בכל הסכם שייחתם עם ההסתדרות, גם את העובדים הסוציאליים במגזר השלישי. האם רוצים להתייחס אליהם כעובדים סוג ב' ? הרי מי ירצה לעבוד במגזר השלישי בשכר פחות עוד יותר מהשכר שישולם במגזר הציבורי ,אשר כאמור ,גם כך כולל הטבות אשר אינן קיימות במגזר השלישי. 

הסכמת האוצר להכללת העובדים הסוציאליים של המגזר השלישי בהסכם תוספות השכר במגזר הציבורי צריכה להתבצע במסגרת ההסכם עצמו ולא רק כצו הרחבה כי חלק גדול של העובדים הסוציאליים במגזר השלישי עובדים לפי הסכמים אישיים וצווי הרחבה לא יחייבו את מעסיקיהם. על שר האוצר להסכים למתן  תוספת  משמעותית לכלל העובדים הסוציאליים. (כאשר מדברים באחוזים , שוכחים שבשכר ממוצע של 6,000 ₪ , כל אחוז של תוספת מהווה  תוספת לנטו של כ- 50 ₪ בלבד ). על שר הרווחה לדאוג שהתעריפים במשרדו יעודכנו כך שיכסו גם את כל ההוצאות הנלוות של העובדים הסוציאליים בעמותות ( אשר הן מכוסות גם היום עבור עובדי המגזר הציבורי ).

… ופנייה  אחרונה לעובדים הסוציאליים : תסכימו לשבוע עבודה של 42.5 שעות, כנהוג ברוב המגזר הציבורי, במקום שבוע עבודה של 39 שעות הנהוג היום . ממילא אתם עובדים שעות נוספות ללא פיצוי . שינוי זה יעניק לכם תוספת של  כ- 9% לשכרכם ובמשרד האוצר יוכל להצדיק זאת באמירה שלא מדובר על תוספת שכר אלא על פיצוי תמורת יותר עבודה ( זאת לא המצאה שלי, הדבר כבר נעשה בהסכם השכר של המורים ).