"אמנות ככלי לשינוי חברתי"- כיצד ניתן לרתום את האומנויות השונות להשגת מטרות מוסכמות של תיקון עולם וחברה?

"אמנות ככלי לשינוי חברתי"- כיצד ניתן לרתום את האומנויות   השונות להשגת מטרות מוסכמות של תיקון עולם וחברה?

            רימונה לפין

המציאות המורכבת המתבטאת בין היתר בהתמעטות ערוצי ההידברות הישירים, החלשות תחושת השייכות, הדרה, חוויית ניכור, תוקפנות בין אישית והסלמה איזורית אלימה ועקובת דם, כפי שידענו רק לאחרונה, מעלים את סף החרדה והייאוש אצל מרביתנו אך בו בזמן כוח ההישרדות גם ממלא אותנו בתקווה שיתחולל שינוי שיאפשר לכולנו חיים מלאי סיפוק, בטוחים, ערכיים, סובלניים, ראויים, מוגנים וצודקים. תקווה זו הניעה את הצלוויזציה האנושית המערבית המודרנית ששאפה עם חזון המודרנה והקידמה לתת מענה לסבלו ופחדיו של האדם ול"פרק" או לכל הפחות ל"עדן" את האלימות בחברה. אלא שגם הנאורות המסורתית יצרה בדרכה בעיות חברתיות מורכבות אחרות ומאז המחצית השנייה של המאה ה-20, עם ראשיתו של העידן הפוסט-מודרני והמשבר התרבותי, אנחנו עדים להתהוותן והתרחשותן של פעולות חברתיות אזרחיות יזומות בדסיפלינות שונות אשר מטרתן תיקון עולם. המציאות המורכבת העלתה בעשורים האחרונים את המודעות באשר לתפקידה וכוח מעורבותה והתערבותה של החברה האזרחית ובו בזמן לחשיבות השימוש באמנות במרחב הציבורי ככלי לקידום שינוי חברתי, ואת הצורך בהעמקת העיסוק באמנות בהקשר החברתי הן כשדה מחקר והן כשדה עשייה.

תפקידה החברתי של האמנות

לאורך ההיסטוריה האנושית האומנות היוותה מרחב לביטוי המצב האנושי-הקיומי-החברתי באמצעות ייצוגם של דימויים משתנים ומתחלפים בהתאם לחברה, למקום ולזמן.  בעולם בו המרחב הציבורי-התודעתי נשלט על ידי טכנולוגיות תקשורתיות, וכוחו של הייצוג המעצב ומבנה את תודעתיינו הולך וגדל, חוזרת זירת האמנות במרחב הציבורי כאסטרטגיה  שתכליתה לשנות את המציאות החברתית ולא רק לשקפה.

בשיח האמנותי-הסוציולוגי האמנות אינה נתפשת כמטרה בפני עצמה אלא נושאת בחובה תפקיד חברתי. האומן מפרספקטיבה זו אינו נתפש כמי שעומד מחוץ לחברה אלא כמי שמבטא את הלכי הרוח של החברה בתוכה הוא חי כך, שהאמנות בכל תקופה משקפת את תודעת היוצר כפרט בחברה ואת ההוויה שיצרה את תודעתו. ההנחה היא כי שדה האמנות, הנחשב לכאורה למחוז אחרון בלתי "מחופצן", מאפשר לאומן מרחב של חופש וחירות לביטוי באמצעים אסתטיים של מצוקות, עוולות וביקורת חברתית מבלי ל"הענש" על כך ו"לשלם מחיר". האמונה עתיקת היומין כי בכוחה של האסתטיקה והאומנות "לרפא" את תחלואי היחיד והחברה ניזונה מההנחה כי תודעת הצופה מושפעת מחוויית הצפייה באומנות ומעוררת תגובה המשפיעה על התודעה החברתית של החברה שהוא חלק ממנה. ובכך תורמים האומן, הצופה והחוויה האמנותית בהנעת תהליכי שינוי בחברה. לעומת זאת השימוש באומנות במרחב הציבורי כאסטרטגיה לשינוי חברתי מבוססת על ההנחה כי האמנות בהגדרתה היא פעולה המערבת יצירתיות בתהליך ובתוצר, והיכולת לייצור באמצעים אומנותיים אינה סגולת יחידים מוכשרים, שזכו להכרת החברה והממסד כאומנים לגיטימיים, אלא היא יכולת אנושית אוניברסלית המאפשרת לכל אדם/אזרח להשתתף ולהשפיע באמצעות האומנות על עיצוב פני החברה. על פי  גישה זו כל אזרח יכול לפעול כאומן בעל מחוייבות לחברה וכסוכן שינוי חברתי. כך, שהפעולה האמנותית במרחב הציבורי מבוססת על פעולה תרבותית-חברתית השתתפותית, שאינה רק מציבה אלטרנטיבה סובלימטיבית למציאות קונפלקטואלית וכאוטית או מציעה את כוחו המתקן של האקט הסמבולי אלא בעצם התרחשותה של הפעולה החברתית-האמנותית, השיתופית והדייאלוגית קיים פוטנצייאל פרגמטי שתכליתו לא רק לחולל שינוי תודעתי אלא גם לעורר לאקטיביזם חברתי, המחייב לא רק מעורבות אלא גם נקיטת עמדה ופעולה התערבותית מצד הלוקחים בה חלק. כך שהשימוש באמנות כאסטרטגיה לשינוי חברתי כרוכה בפעולה יזומה, מתוכננת ומודעת, המחייבת את סוכני השינוי החברתי השונים לעבור תהליך של למידה ו"תידוע" (פאולו פריירה) על מנת שיוכלו לנצל באופן האפקטיבי והמושכל ביותר את האמנות ככלי לשינוי חברתי.

האזרח-אומן כסוכן שינוי חברתי

היכולת לחולל שינוי חברתי באמצעות האמנות, מהפרספקטיבה הסוציולוגית (הנאו-מרכסיסטית), מבוססת על הנחה כי מבנה החברה מושתת על אי-שיוויון ועל פרדיגמת השולט-נשלט (המדכא-מדוכא) ויחסי הכוח ביניהם אשר מקורם בהבניה חברתית-תרבותית היסטורית שמטרתה לשמר ולחזק את הקבוצה ההגמונית (השלטת) בחברה. עיקרון זה מייצר שוליים חברתיים ומבנה קבוצות מוחלשות המודרות לא רק ממוקדי הכוח בחברה אלא גם מהשיח הציבורי. לפי פאולו פריירה, מחנך ואקטיביסט ברזילאי, על מנת שסוכן השינוי יוכל לקדם תהליכי שינוי חברתי עליו לאמץ כלי ביקורת חברתיים על ידי תהליך "תידוע" המבוסס על הכרת הכוחות החברתיים הדכאניים הפועלים עליו כפרט בחברה. רק כך טוען פריירה יוכל סוכן השינוי החברתי לפעול לשינוי מיצובן החברתי של קבוצות מודרות ומוחלשות בחברה באופן אמפתי, דייאלוגי ושיוויוני. במובן זה אופיה הדייאלוגי והשפה האוניברסלית של האומנות מאפשרים לנו לייצר מרחב שיוויוני שמטרתו להעלות את מודעות המשתתפים ביחס לכוחות המעצבים ומבנים את חייהם ולכן שינוי חברתי נתפש כאן כעירעור יחסי הכוח הקיימים בחברה במטרה לקדם צדק ושיוויון חברתי. כך, שהשימוש בכלים אמנותיים, ביצירת דימויים ובשיח שמסביבם אינם רק אמצעי להבנת העולם אלא אפשרות ל"תידוע", כלומר לחשיפה ולפירוק של מבני  דיכוי ושליטה, יחסי כוח, אידיאולוגיות גלויות וסמויות המעצבים ומבנים את פני החברה והיחסים בתוכה. השימוש באומנות כאסטרטגיה לשינוי חברתי מאפשרת את פירוק ההבניה של תפיסתיינו את המציאות והזדמנות להגדירה ולעצבה מחדש. שדה האומנות מאפשר לנו, כאזרחים וכחלק מקהילה, את יצירתה של זירת פעולה דמוקרטית המאפשרת מרחב לביטוי והשמעת קולות, מרחב ליצירתם של נרטיבים שונים ואחרים, במיוחד אלו שהודחקו או הודרו מהשיח הציבורי וממוקדי הכוח בחברה, באמצעות דייאלוג של שווים. האומנות כזירת התרחשות חברתית מאפשרת מרחב לביטוי ריבוי נקודות המבט וההבנה כי מציאות חיינו הינה הטרוגנית ומפוצלת  בין רבים "אחרים" החיים איתנו ובתוכיינו. כך שהמרכיב הסובייקטיבי באמנות מאפשר לנו להעמיק ולהרחיב את הבנתנו ולבסס את נקיטת עמדתיינו החברתית באופן שניתן לא רק להגן עליה אלא גם לפעול כמנהיגים חברתיים הפועלים מתוך מחוייבות ואחריות לחברה.

יזמות אומנותית חברתית בישראל

החלשות תחושת השייכות, המחוייבות והסולדריות החברתית במקביל להחלשות ההיבט הביקורתי בחברה, המהווה תנאי יסוד בשימורה של הדמוקרטיה המודרנית, הובילו בשנים האחרונות להתרחבות היזמות האומנותית-חברתית בקהילות שונות, מוסדות חינוך, ארגונים חברתיים ציבוריים ופרטיים. כך שהזירה האמנותית משמשת ככלי מתווך ומגשר ואמצעי לחיזוק הקשרים החברתיים וההבנות בין המגזרים השונים בחברה. לפיכך, בשנים האחרונות אנחנו עדים להתגברות הדרישה ביזמים חברתיים כסוכני שינוי חברתי היכולים להניע פעולה חברתית השתתפותית באמצעות פרקטיקות תרבותיות המשלבות יצירה בכל תחומי האמנות השונים (תאטרון, שירה, מוסיקה, מחול, קולנוע, ווידאו ארט, אמנות פלסטית ואחרים). עם זאת ככל שהתחום הולך ומתפתח כשדה עשייה וכשדה מחקר גם ברור לנו עד כמה שדה זה ממולכד ונפיץ בעיקר כאשר הוא מעודד ביקורת כלפי הממסד ומקבלי ההחלטות. העשייה הנרחבת בארץ מראה לנו עד כמה קל לייזום פעולה אומנותית-חברתית המרוקנת מכל תוכן, מערך אמנותי או הגרוע מכך המשמרת ומחזקת את הסדר החברתי והמצב הקיים ומשרתת בעיקר את גופי הממסד ואינה תורמת כלל ועיקר להתרחשותו של שינוי תודעתי/חברתי. לפיכך סוכני השינוי החברתי הבאים מתחומי עשייה מגוונים (מורים/גננת במערכת החינוך, עובדים סוצייאלים, עורכי דין ומשפטנים, מטפלים באומניות, מנחי קבוצות, מגשרים ואחרים) חייבים בהכרת התחום ושדות הפעולה באופן מעמיק על מנת שיוכלו לפעול במקצועיות ובמטרה להשפיע ולחולל שינוי בשיח ובתודעה הציבורית הרחבה.  השימוש בזירה האמנותית כאסטרטגיה לשינוי חברתי מתבססת בעיקר על אבחון הצורך בשינוי, תכנון השינוי, הגדרת הפעולה ההתערבותית והערכתה המחייבים את סוכן השינוי בלמידה ובארגז כלים שיאפשר לו ליזום פעולה אמנותית אפקטיבית מבחינה חברתית.

הכותבת היא יוצרת תאטרון ויזמית חברתית, ומרצה במסלול ל"אתגרים בשינוי חברתי" במכללה האקדמית לחברה ואמנות  http://www.asa.ac.il/ , נתניה