2 מיליון סיבות להודות לבנק לאומי (על ביטול המבצע)

2 מיליון סיבות להודות לבנק לאומי (על ביטול המבצע)

צביקה ארן*
אני מתנצל בפני עמותות "בקול", "רוח טובה", "בזכות", "אלול" ורבות אחרות שפנו אלי בזמן האחרון וביקשו שאצביע. פעילות כולן קרובה לליבי, אבל האצבע שלי סירבה להשתתף במחול התחנונים שאירגן שוב בנק לאומי. לא תמכתי באף ארגון כדי שאולי יזכה במספיק אהדה ובכמה עשרות אלפי שקלים. ולא בגלל פרשת "אם תרצו" שהביאה לביטולו של הפרויקט. הסיפור הצדדי בעיניי רק הציף את הקושי שבכל הפרויקט המדושן וסייע בביטול ה"יישחקו הנערים" לפני הגבירים.

"בישראל פועלות עשרות אלפי עמותות. מרבית העמותות… במטרה לסייע לנזקקים… מתקשות להגיע לתודעת הקהל הרחב ולגייס את האמצעים הדרושים…", כתב הבנק בהודעתו. אמת לאמיתה. בארץ כמה אלפי ארגונים שהם נֵטוֹ יוזמה ברוכה מהשטח. תקציב אפסי. כוונות בשמיים. לב רחב וחשבון בנק מכווץ. חלקן חולשות על נישות הזוכות לתמיכה ממשלתית כזו או אחרת, חלקן חברה אזרחית טהורה ונטולת גיבוי. אלה גם אלה מתקשות בהשגת משאבים הדורשים מערכת גיוס משומנת ושיטתית מול תורמים בחו"ל ובארץ (אנחנו לא כל כך נדיבים בישראל כמו שאנחנו נוטים לחשוב). לרוב הכסף הנוסף נותן להם אוויר, השלמה של המשאבים המוגבלים שהמדינה מעמידה, הזדמנות ל"כסף לא צבוע", מרחב ליזום ולהרחיב.

והנה לכאורה סיכוי קל לקבל למעל 200,000 ₪ והבטחה לתהילה בקמפיין ציבורי מתוזמר. והעמותות נעמדות דום. בעצם נכנסות לוויברציות. למול המבצע המייטיב של הבנק הגדול (באמת) במדינה, העמותות הקטנות הללו שמשוועות למשאבים פִרְפֶרוּ כמו עכברים במעבדה רק כדי להשיג עוד LIKE. מהצד של בנק לאומי זו בהחלט כוונה טובה והגדלת חשיפה – מהצד של העמותות זהו מאמץ מביך ומשפיל. גוררים באף את העמותות המיובשות למשחק עסקי מלוכלך וגוזלים זמן מהעבודה החשובה, אותה רוצה לקדם בעצם בנק לאומי. לכאורה, מלאכת רתימה לגיטימית ופשוטה יחסית של השגת תמיכת גולשים וציבור רחב – בפועל זוהי מערבולת היסטרית של לחצים על קהל שבוי פחות או יותר והשקעה עצומה של זמן ומשאבים. כמו בכל גיוס משאבים שהופך כיום לגס, חושפני ווולגארי יותר ויותר. סביר שממבצע כזה לא נולדת לעמותות "הכרה ציבורית" רק הקאה ציבורית. לפחות מותר היה להצביע יותר מפעם אחת ולא הכריחו אותנו להחליט אם ילדים עם תסמונת דאון חשובים יותר מילדים עם שיתוק מוחין.

אפשר כמובן לתקוף את השיטה כולה שמאפשרת לבנק להרוויח מיליארדים מעמלות מאיתנו משקי הבית – ולהחזיר לנו 30 מיליון כתרומה לקהילה בשנה כדי להתהדר ברגישותו החברתית. אבל זהו המנגנון. עלויות הפרסום של "המתן בסתר" גבוהות לעתים מהנתינה עצמה, אבל מי אנחנו שנגזול מעוד ארגון ופעילות ברוכה מלקבל את מעות הבנק (תמורת לוגו, תמונת יח"צ וגזירת סרטים)?

אני מעדיף למקד את הביקורת ברעיון. אפשר היה לחשוב על דרכים כנות ויצירתיות יותר של הבנק – כמו גם של חברות עסקיות אחרות בארץ – כדי למנף ארגונים, להגביר את החשיפה וגם להעביר אליהם תרומות בסופו של דבר. לדוגמא, ייקח בנק לאומי את אותן 139 עמותות שנרשמו למיזם (פחות אחת אולי) ובמשך השנה הקרובה יפרסם את כולן במקבצים בתחתית המודעות שלו, בסוף כל פרסומת שלו לשנייה, על כל דף חשבון שמשוגר אלינו, על כוסות הנייר שמגישים ללווים מזיעים בפגישות, בכניסה לכל סניף. אין עלויות כמעט. לא שני מיליון ולא עלויות פרסום חדשות כדי להשוויץ. וגם יחלק שני מיליון שקל ללא עלויות נוספות של יחסי ציבור. אולי באמצעות החלטה של לקוחותיו, אם יתקשה להיפרד מאווירת ה-REALITY. אבל לְמה כל הטררם ? אם לא כדי לגזור קופון. לא של העמותות. של הבנק…
אם כוונת הבנק באמת כנה – שלא יקפל את הדגל ובגלל כמה לחצים פוליטיים יאייד את כוונותיו הטובות. שיחזור למטה ולסניפים וימצה את היכולות הגדולות שיש לו לעזור, עם קצת יותר צניעות אולי.

*צביקה ארן, מרצה באוניברסיטת בן גוריון למדיניות ציבורית כלפי המגזר השלישי. מייסדהּ ומנכ"להּ הראשון של מידות – ארגון לדירוג עמותות. יועץ לפילנתרופיה וליזמים חברתיים. איש גל"צ בעבר. מתגורר באליאב, בצפון הנגב.